המשיח של סילוירה

הראשון שמצא את סילוירה היה נהג המשאית, שהגיע לפרוק לחם ולחמניות טריות השכם בבוקר, כשעדיין היה חשוך.
ליד פתח המכולת, מאחורי ערימה של ארגזי פלסטיק, שכב סילוירה על האספלט מכווץ כעובר, כמתגונן מפני הקור והחושך.
"זוז, סילוירה. תן לעבוד" - אמר לו הנהג, והטיח את ארגז הלחם על קצה רגלו בכונה. "מצאת לך מקום..."

* * *

חצי שעה מאוחר יותר, לאחר שהאמבולנס נסע עם סילוירה, והנהג המבוהל ניסה לענות כמיטב יכולתו על שאלות השוטרים שהקיפו אותו, ירדו כבר כל השכנים למטה, והתערבבו עם אלה שממילא קמים בשעה זו לתפילת ותיקין.
"מה, זה פתאום קרה?" – שאל אחד מהם.
"באמת היה נראה לא טוב בזמן האחרון" – טען אחר.
"לא נכון." אמרה השכנה מלמטה. "דוקא אתמול בצהרים הורדתי לו שתי צלחות, אחת עם אורז בשעועית והשניה עם בשר מהתנור, וגם עוד אחת עם חמוצים, ואכל הכל."
דממה לא נוחה השתררה.
"אולי מהקור?" – נשמעה השערה ממישהי אחרת.
"הוא בטח חלה בלילה" – לחש בעל המכולת שהגיע בינתיים, והרגיש מאד מאד לא נוח.
"לא מקור ולא ממחלה!" נשמעה קריאה פסקנית מפי הרב שעמד בצד, אבל כשכולם נפנו אליו לשמוע ממה כן, כבר הסתובב הלה ונעלם בצעדים מהירים בפתח בית הכנסת.
המתפללים מיהרו אחריו, והשאר החלו להתפזר.
"מסכן. מסכן סילוירה המשוגע," מילמלה השכנה בעלת האוכל ומיד תיקנה את עצמה: "מסכן סילוירה הזקן.."
כי אין אומרים משוגע על מי שנפטר כבר מהעולם הזה.

* * *

"בואו, בואו ילדים לכאן, ואני אספר לכם איך זה יהיה כשהמשיח יבוא!" – כך היה סילוירה המשוגע צועק אלינו מעבר לכביש, ואנחנו היינו צוחקים בינינו, עם קצת מבוכה, אבל בכל זאת חוצים את הרחוב ונעמדים לידו.
אבל לא קרוב מידי, כדי שאפשר יהיה לברוח.
"מוכנים לשמוע?" – שאל-קבע סילוירה, ודחף את שולי חולצתו למכנסיו חסרי החגורה.
"קודם תספר על הבריטים והחוביזה ואיך הפציצו אותך הערבים!" – היה תמיד אביק צועק אליו.
אביק היה הגדול מכולנו, וגם הכי אמיץ.
סילוירה אף פעם לא התרגז. היה מוציא כיפה שחורה מהכיס ומניחה על ראשו, ואז היה מתחיל לספר על הבריטים ועל החוביזה ועל ההפצצה של הלגיון הירדני, כמו שדרשנו ממנו. תמיד היה חובש כיפה לראשו לפני שהיה מדבר עם מישהו, כאילו מורא בשר ודם עליו יותר ממורא שמיים.
ואנחנו מצידינו היינו מגחכים איך זה שאיש מבוגר עושה מה שילד אומר לו לעשות. כי סילוירה היה באמת מבוגר. הוא היה מאלה שעוד זכרו כיצד היו הבחורים משכונת נחלאות מתחרים מידי שבת אחר הצהריים מול החיילים הבריטיים, ברכיבת שטח על אופנועי נורטון ישנים בעמק המצלבה ובין הטרסות שמדרום לשכונה, היכן שכיום מתנוססים "מגדלי וולפסון".
בינתיים היינו שוכחים שסילוירה הוא משוגע, ומקשיבים מרותקים לסיפוריו. על בית הקפה "מנורה" של הקצינים הבריטים ליד בית העם, ועל המחבוא של בגין ברחוב אלפסי, ועל הפגז הירדני שכרת את ראשו של השכן בדיוק כאשר סילוירה הילד יצא מולו.
"שלושה ימים ושלושה לילות בכיתי ללא הפסקה וביום הרביעי לקחו אותי 'לעשות עם עופרת' אצל מרת צלחה, ליד השוק" – כך היה מתאר לנו סילוירה כיצד פטרו ממנו את עין הרע, "אבל אחר-כך חזר אלי הפחד והביאו פסיכולוג אשכנזי שנתן הרבה תרופות, ולכן עד היום אני ככה, קצת משוגע, כמו שכולם אומרים.."
אנחנו הילדים לא הערכנו את גילוי הלב המופלא הזה של אותה נשמה אומללה, ושוב היינו צוחקים. סילוירה לא כיהה בנו, אבל בשלב הזה היה דורש את שלו: "ועכשיו תקשיבו טוב טוב איך זה כשהמשיח יבוא, כדי שתדעו ולא תתבלבלו כשתצטרכו, כי אני יודע..."
אבל פה בדרך כלל היינו בורחים ממנו בצווחות צהלה. בכוונה גם להרגיז. כי את הסיפורים המעניינים הלוא כבר סחטנו ממנו...

* * *

כך, מאז ומתמיד, היה סילוירה המשוגע נטפל אל תושבי השכונה ומספר להם איך זה יהיה כשהמשיח יבוא. הוא מעולם לא הזיק לאיש, ובדרך-כלל ריחמו עליו ונתנו לו חולצה ישנה או משהו לאכול, ולכן גם לא הבנו מדוע היה נוזף בו הרב לעינינו. כי הרב המקובל היה נוח לבריות, מעולם לא הרים את קולו ותמיד היה מקדים שלום לכולם, גם לנו הילדים. לא ידענו מדוע היה הרב מושך אותו הצידה לשיחות-מוסר ממושכות וקשות, עד שסילוירה היה פורץ בבכי ונעלם אחר-כך מהרחובות לימים ארוכים.
אבל תמיד היה חוזר.
היה בא בחשאי בעיקוף גדול סביב ביתו של הרב, מקפיד להתכופף מול החלון שליד מקומו בבית הכנסת שלא יראהו, וקורא לנו בהיחבא: "בואו, בואו ילדים ואספר לכם איך זה כשהמשיח יבוא!"
בדרך כלל היינו בורחים.

פעם אחת, אני זוכר, גרם סילוירה לרעש גדול בשכונה: בבוקר אחד, גילו אותו הזקנים מבית הכנסת של האורפלים כשהוא ישן צנוף ומכורבל בתוך ארון הקודש, למרגלות ספרי התורה..
הזקנים שכמעט פרחה נשמתם טילטלוהו החוצה וכמעט היכוהו, יותר מתוך בהלה מאשר מתוך כעס, אבל סילוירה לא ניסה לברוח וגם לא הוציא הגה מפיו. רק כשהרב הגיע בחיפזון, נשמט סילוירה מידיהם ורץ אליו נסער.
"מה אכפת להם שאני ישן שם?.. טוב שם בפנים, נעים ומרופד... לא מזיק! מדוע אסור?.. טוב שמה .."
הרב לא ענה ורק חיבק אותו לחיקו והרחיק מעליו את האנשים הרוגשים. למשך כמה רגעים היו חבוקים כך, כשהרב לוחש דברים מרגיעים לאוזניו של סילוירה. מה אמר לו - איש לא שמע, אבל אחרי זה לעולם לא פרץ יותר סילוירה מנעולים בכדי לישון בתוך ארון הקודש.

לפעמים, כשהייתי מסתובב לבדי ברחוב, ילד קטן בשעות ארוכות של אחרי-צהרים משמימים, הייתי רואה את סילוירה המשוגע עומד מול הרוכלים, או מול טרקטור חופר ומעלה אבק, או ליד תינוק בוכה בעגלה, והוא מתבונן מרוכז בכל אלה. רזה ושערו סתור, עומד ומתבונן בעיניים פקוחות לרוחה, ופיו פעור קצת בהשתאות.
הייתי תופש לי עמדה נוחה לתצפית, כמו צייד-יער מול איילה או צבי, מוכן גם לברוח אם צריך, ועוקב אחריו בזהירות לבדי. ראיתי אותו מידי פעם מתנודד קצת על עומדו, או שעיניו נעצמות בעייפות מעצמן, אך הוא שב ומתבונן בכל הדברים הפשוטים הללו, כמו היה ילד המשתוקק ללמוד ולהבין הכל.
כאילו שכח ועתה עליו ללמוד הכל מחדש...

* * *

ופעם אחת בקיץ, לקראת סוף החופש הגדול, כשאביק נסע לבקר אצל קרובים, דוקא לא ברחנו ונשארנו. עמדנו במקומינו ונשארנו עוד קצת לשמוע איך זה יהיה כשיבוא המשיח. אבל דווקא אז, כשסוף סוף ניתנה לו ההזדמנות, התרגש סילוירה והתבלבל ולא היה במיטבו.
"...טוב, אז ככה. תקשיבו.. זה יהיה בערב. אולי לא בערב, בלילה. בכל אופן יהיה חשוך בחוץ. לא בדיוק חשוך, כי יהיה מין אור ירוק כזה באופק השמיים. או אדמדם. אבל יהיה מין אור כזה לא רגיל... לא יודע אפילו אם זה יום או לילה. מין אור כזה, אתם יודעים, של זריחה ושקיעה ביחד. והרבה אנשים ילכו ברחוב, בכיוון אחד. בעצם כולם יילכו... יהיו גם כאלה שישארו בבית, אבל אני לא זוכר מי ישארו. אולי ילדים קטנים. ואנשים ידברו ביניהם בהתרגשות, כי זה יהיה אחרי מלחמה גדולה, או באמצע המלחמה, ופתאום היא תיגמר, וכולם יודעים את זה. פשוט יודעים. אבל אני לא יכול להגיד לכם לאן הולכים. בטח לעיר העתיקה ולהר הבית אבל אני בכלל לא בטוח. ויהיו הרבה דברים שעפים בשמים, חלליות כאלה. לא חלליות, אולי מטוסים רגילים של הצבא, לא ברור... וכולם ירגישו אחרת. הרגשה של פחד וגם של שמחה ביחד. מין הרגשה כזו שיש כשמחכים למשהו שאי אפשר להסביר, כי אף אחד בעולם עוד לא הרגיש ככה.."
"אז איך אתה יודע ?" – התחצף אשי הקטן, ומייד התחבא מאחורי ציון אחיו.
- "רגע אחד... שניה. אבל עכשיו תשמעו איך זה יהיה קצת לפני" – הכניס עכשיו סילוירה סדר בזכרונותיו, "עוד הרבה לפני זה, כל מיני אנשים יתחילו לפתע לעשות קידוש בליל שבת ולא לערבב בין בשר לחלב, כי ככה פתאום הם ירגישו שנכון לעשות. הם פשוט ירגישו את זה, והם ירצו, מעצמם, לא להדליק אש במוצאי שבת לפני שייראו שלושה כוכבים, וגם ליטול לולב ואתרוג בסוכות, והם גם ייצאו החוצה בשמחה לקדש את הלבנה, כי ככה, הם פשוט ירגישו את זה. כן. שככה צריך לעשות. ופתאום הדבר הכי חשוב בשבילם יהיה רק לעזור אחד לשני בכל מיני דברים". סילוירה המשוגע עצר לרגע. "אתם מבינים?"
התבוננו בו בשתיקה.
- "כי זה בכלל יבוא ממקום אחר. לא כמו היום. בסדר?" – לא הרפה סילוירה.
עדיין לא הראינו סימן קליטה.
- "אתם מבינים מה יהיה כשהמשיח יבוא? זה בכלל לא יהיה כמו עכשיו. הם פשוט יידעו שככה הנפש שלהם רוצה לעשות. שזה הנכון. מה לא ברור?!" – התעצבן עלינו פתאום סילוירה המשוגע, והרים את קולו.
קצת נבהלנו פה ונסוגנו כמה צעדים אחורה.
סילוירה נעשה חיור וידיו רעדו קצת.
"אתם לא מבינים?!" – עכשיו הוא התרגש וצרח ממש, "אתם לא מבינים איך זה יהיה כשיבוא המשיח?! ילדים...! מה לא ברור לכם?! ילדים! טפשים..!"
הוא בעצם לא צעק רק טיפשים, הוא צעק עוד משהו הרבה יותר גס ומעליב, אבל אנחנו כבר היינו בריצת מנוסה מבוהלת ולא שמענו את המשך הצעקות. רצנו בטרוף כפי שמעולם לא רצנו, ולא עצרנו עד שהגענו לשדה שמאחורי גן סאקר. אחרי זה היינו צריכים ללכת את הכל בחזרה. אשי הקטן לא הפסיק לבכות.
כל-כך נבהלנו.

* * *

אחר-כך שמענו שאמא של ציון ואשי הלכה באותו הערב עם עוד כמה שכנים אל הרב, ובאה לפניו בטענות, איך זה שמרשים לסילוירה המשוגע להסתובב ברחוב ולספר לילדים קטנים כל מיני דברים מוזרים ולהפחיד אותם, ועוד לקלל במילים לא יפות, ואיך זלגו לרב קצת דמעות מהעיניים והוא מלמל: "הרי אין חפץ בשמיים למעלה שיתגלו סודות טרם זמנם, מדוע הוא לא נזהר, סילוירה..", ואחרי זה הוא יצא לבד לחפש את סילוירה המשוגע ברחובות, ולא חזר עד הבוקר.

באותו קיץ, לא ראינו יותר את סילוירה המשוגע. כאילו נעלם. אחר-כך התחילו הלימודים ובכלל שכחנו ממנו. וגם לאביק, שחזר מהצפון אחרי כמה ימים, אף-אחד מאיתנו לא סיפר מה קרה, משום מה. אני חושב שעד היום הזה. אולי התביישנו, ואולי חשבנו שאת המעט שבכל זאת הבנו מסילוירה המשוגע, על איך זה יהיה כשיבוא המשיח, אביק בכלל לא יבין, ואין טעם לספר לו.

סילוירה חזר לשכונה שלנו רק כעבור זמן רב. הוא נראה עייף ועצוב, ואיש לא ידע לאן נעלם ומה עבר עליו. הוא לא ניסה יותר לספר לנו איך זה יהיה כשיבוא המשיח.

* * *

ועכשיו, עשרים שנה מאוחר יותר, נזכרתי בכל זה. כעת, כשחזרתי מגלזגו שבסקוטלנד לביקור בארץ, ושמעתי מאמא על מותו של סילוירה הזקן בלילה לבד, מאחורי ערמת ארגזי תנובה של המכולת.
"בשבת בבוקר הרב התפלל לעילוי נשמתו של סילוירה", סיפרה אמא, "ואחרי שסיים גם הוסיף: "מת בנשיקה. כמו מיתת הצדיקים. או כאחד הנביאים..", וכולם שתקו בבית הכנסת.."
שתקתי גם אני.

למחרת עליתי לקיברו. קבר פשוט, ללא סממנים שמשאירות נפשות מתגעגעות.
אחרי זה התהלכתי לי קצת בשכונה. הרחתי את שיחי הגרניום בפתחי הבתים והצצתי לתוך בתי הכנסת הישנים.
אני חושב שהרחובות לא השתנו הרבה, גם לא האנשים החיים בהם. וטוב שכך.
טיפסתי לחורשה שמעל גן סאקר והתיישבתי על סלע שמשקיף לבתי השכונה המוכרים לי כל-כך. באמת שהתגעגעתי.
ושם אחר-כך דוקא חשבתי, שבאמת טפשים היינו. לו רק היתה בנו אז, לפני שנים, הסבלנות להקשיב לסילוירה המשוגע עוד קצת, ואולי סתם לשבת איתו זמן מה, כדי שיסדר את זכרונותיו ולא יתבלבל, אז אולי היינו זוכים לשמוע איך זה באמת יהיה, כשיבוא המשיח....

דניאל שלם
אדון בלומנטל והפיראט היהודי

אחים מן המדבר